שקט מסביב.
הוא מתקרב.
שתיקה.
משהו מרגיש אחר, אבל לא ברור מה.
שתיקה.
היד שלו עלי.
שתיקה.
מצמיד אותי אליו.
שתיקה.
מחשבה חולפת: "לא יכול להיות"
שתיקה.
לא יכולה לזוז. לא יודעת מה לומר.
אז שותקת.
ככה, הרבה פעמים.
זוכרת איך הן התחילו, השתיקות האלה. לא זוכרת איך זה נגמרו.
ומה קרה אחר כך? נגמרה השתיקה והשגרה המשיכה.
מדברים על זה הרבה כשזה קורה לאחרים.
השתיקה נותנת אישור להמשיך.
השתיקה שלי נתנה לו אישור להמשיך. עד שאמרתי, אחרי כמה שנים, ואז הפסיק.**
השתיקה של אמא נתנה לו אישור להמשיך. עד שאחרי הרבה שנים, מצא בת-זוג נוחה יותר (שדווקא מדברת הרבה אבל לא מאתגרת), , ועזב.
השתיקה של הקיבוץ אפשרה לו להמשיך. עד שנוצרו התנאים לעזיבתו.
**ויום אחד לא שתקתי. "אבא לא עושה ככה" אמרתי כשהיה צמוד אלי מאחור. בלי לראות את הפנים. והוא הפסיק.
השתיקה נמשכה אל תוך השגרה. אני הפסקתי לדבר איתו.
אחרי שנתיים, אמא שאלה. לרגע הפרה את השתיקה. אמרתי לה. היא לא נשמעה מופתעת: "חשבתי על זה אבל לא רציתי להכניס לך רעיונות לראש". ואחרי שהוא הכחיש, היא המשיכה לשתוק.
כשסיפרתי לסעדיה, הפסיכיאטר, הוא אמר "נגיד אני אבא שלך" ושלח יד. ברחתי משם ושתקתי.
כשפניתי לאחראית על החינוך בקיבוץ וביקשתי "תדאגי שאבא שלי לא יעבוד עם ילדים ואל תשאלי שאלות". היא עשתה מה שביקשתי; שתקה ולא שאלה שאלות.
אחרי כמה שנים, שיתפה אותי אחותי שכאשר סיפרה לפסיכולוגית, אליה נשלחה בתיכון, זו לא האמינה לה ודרשה שלא תדבר על כך יותר. אז היא לא דיברה. שתקה כמה שנים.
אחר כך השגרה המשיכה, השתיקה המשיכה, כי מה כבר יש לומר?
בנושאים האלה קל יותר לשתוק מאשר לדבר. לכולם.
(חוץ מהשדים האלה שלא מפסיקים להרעיש לי בראש, בגב, ברגליים).
ובסוף היום, גם כששקט מסביב, נשארת עם רעש גדול בתוך הראש שלי.
