בין לבין

בגיל 40 נפתחים שערי שמיים – הזדמנות בין לבין

זה לא היה צריך לקרות.
למה זה קרה?
למה דווקא לי?
מה עושים עם זה עכשיו?

בין הפרט לחברה
איך יתייחסו/יסתכלו עלי אם אספר?

בין רצון הפרט לאינטרס החברתי/ארגוני, בין ההתמודדות הפרטית לזו הציבורית

• לכי למשטרה!
• ומה אם לא מתאים לי?
• לא הגשתי שום תלונה במשטרה, לא על הטרדה לא על ניצול לא על פגיעה לא על ניסיון לאונס לא על גילוי עריות שעברתי.
• ואז אם לא תוגש תלונה…
  איך תוכל החברה לעשות את השינוי? השינוי
  זה שישנה את סדרי העדיפויות בה ש………

בין השריטות הפחדים והחרדות (שלי) למציאות

מיד עם הלידה, כשהפכתי להיות הורה… הפכתי להיות מודאגת.
שהרי אני יודעת – כל דבר יכול…
מה יהיה אם מי מהבנות שלי תחשף למשהו מהבלהות שבראשי ובפחדי ובשריטות שהופיעו אצלי?
כל כך הרבה דברים יכולים לקרות.
חלק כבר קרו.
כש"נכנסת" לתוך החרדות, אני מחליפה את ה"אם" ב"כש..". את האולי עם הידיעה.
מה יהיה כשיקרה לבנות שלי משהו? נבואה המגשימה עצמה?
פעם, בעצם תמיד, מאז היו קטנות… חיכיתי לבשורה, לתחושת שיחרור…. מבינה כי כשיקרה להן משהו – יהיה נורא, אבל אשתחרר מהציפייה .

בין הרצון להסתיר לבין הרצון להאיר ולחשוף בפני כל

אני לא רק "ניפגעת", יש בי הרבה חלקים אחרים.
אבל אם אספר על הפגיעה שעברתי, זה יצבע לי את כל החלקים.
(וכי ללא החשיפה, החלקים האחרים אינם צבועים? מזמן? מאז…)

בין הרצון לשקט לבין הרצון לצעקה

רועש לי בראש. כל הזמן צועקת את הרעש לעולם.
אני מחפשת 'שקט' ופוחדת ממנו.

חיה?

בין הרצון לקבל 'הכרה' על הפגיעה לבין החשש משיימינג והשלכות אחרות (איזה? שלך? הילדות? מי?)
בין הרצון לשכוח לבין הרצון לזכור
בין הרצון ל'שקט תעשייתי' לבין רעש הגילוי וההתמודדות.

הכל רוצים לדעת אם אכן מתקיימות כל כך הרבה מקרים של ניצול, של פגיעה, תקיפה והטרדה מינית.
באמת?
רוצים לדעת?
יש!! ויש לזה כל כך השלכות רבות כל כך שאם נדע – לא נוכל לומר "לא ידענו".
בין הרצון להתערב ולעשות (?) לבין הרצון להימנע מלהתערב וכי יודעות/ים מה קרה.
בין חשיבות ההתערבות לבין חשיבות ההימנעות.
…. והחכמה להבדיל בין השניים.

של מי העסק הזה?

להתערב או לא? למה זה צריך לעניין אותי אם מישהי/ו אחר/ת ניפגע/ת? ועוד לפני כל כך הרבה שנים? (שתלך לעוד טיפול ותניח לנו לנפשינו )
פגיעה מינית- קורית ליחידות.ים.
בדרך כלל, לא יספרו מיד כשזה קורה (מכל מיני סיבות)
בדרך כלל, ינסו "לשכוח" להמשיך הלאה.
בדרך כלל, הם לא ממש יצליחו……

וגם אם "שכחו" …. לא לעולם "חוסן"
התמודדות עם הפגיעה כשתחזור ותעלה להכרה תהיה מנת חלקה/ו לפעמים… לכל החיים
אך לפעמים…. לפעמים הנפגעות.ים מתמודדות.ים ומטפלות.ים בעצמן.ם וממשיכות.ים לחיות ואפילו טוב
איך זה קורה?
אם יש כוח להתמודד ואם יש מזל והסובבים; משפחה, קהילה, חברים, מבינים, מכילים, נמצאים.
כל תגובה כמו כל אי-תגובה – הן אמירה!
הפגיעה המינית קורית ליחידות.ים אולם היא "עסק" של כולנו!!