ההתחלה היא ריק גדול. אין אנשים לפנות אליהם, אין מילים לומר, אין הבנה.
הישרדות. אחר כך היה לי מזל.
הרגשתי אהובה, מיוחדת, ניבחרת. "ילדה של אבא", ככה אמא אמרה. ואבא אהב אותי, בכל מיני דרכים אהב. זה בלבל, אבל היה לי מזל כי הרגשתי אהובה, מיוחדת, ניבחרת.
אמא, אחרי שאמרתי לה "אבא נגע בי", לא עשתה כלום. איבדתי אותה, אבל היה לי מזל מפני שכבר לא הייתי צריכה אותה (לפחות כך חשבתי).
אשת החינוך שפניתי אליה, לא שאלה שאלות ולא עשתה כלום. היה לי מזל מפני שכבר לא הייתי צריכה אותה, אבל למדתי שלא לסמוך על ה"מערכת".
כשהפסיכיאטר שלח ידיים, ברחתי ממנו בלי להבין מה היה שם, אבל היה לי מזל כי לא שאלו אותי למה לא הלכתי אליו יותר. (היו מבינים? היו מאמינים?)
כשבנות אחרות שיתפו אותי במה שאבא שלי עשה להן, היה לי מזל שגם לי הוא עשה, אחרת לא הייתי מאמינה להן.
כשאנשים התרחקו ממני, בגלל ש… היה לי עצוב, אבל היה לי מזל מפני שאני לא ידעתי להתרחק מהם והם כניראה לא היו עושים לי טוב.
כשפגשתי חברה שהקשיבה, היה לי מזל והיא הכירה לי את הפסיכולוגית שלה.
כשהגעתי לעידית, פסיכולוגית שלא נבהלה מילדה שאבא שלה נגע בה, היה לי מזל. ואיתה התחלתי מסע ארוך.
כשהלכתי לעבוד בקצה הארץ, בלי יכולת להגיע לפגישות טיפוליות, קיבלתי מעידית נשיקה ואיחולי הצלחה להמשך. היה לי מזל כי אני לא ידעתי מתי ואיך להיפרד מטיפול פסיכולוגי.
כשעזבתי את הקיבוץ, היה לי מזל ומצאתי חבר מיוחד שהצליח (ועדיין) ללוות אותי, בצורות שונות, במהלך חיי.
יש את העבר ויש את היום. לא בטוחה ולא יודעת מה יהיה מחר. זה גדול עלי. אז לא עוצרת. מסע של הישרדות, כל יום ביומו, אבל לא לעצור. כי אם אעצור, אולי לא אוכל להתחיל שוב. אז 'לעשות', כל הזמן 'לעשות'. עבודה, לימודים, חברים. 'לעשות' רק בגלל שאם לא – אז הכל ייעצר, גם החיים
כשפגשתי את אישי, היה לי מזל כי למרות שלא ידע את משמעויות המסע, בכל נקודת החלטה, בחר בי.
כשהגעתי למרכז סיוע, היה לי מזל כי פגשתי נשים ושפה שהתאימה לי.
בחיים היה לי מזל כי הרגשתי מיוחדת (או ככה לפחות סיפרתי לעצמי).
וגם, כי פגשתי גם אנשים טובים בדרך.
משתדלת להיות חלק מהאנשים הטובים שאחרות פוגשות בדרך. מה איתך?
* זה נישמע כמו גישה אופטימית לחיים?
אז לא – זו גישה פסימית, זה הבסיס. אם פוגשת את הטוב, אז יש מזל.
אנשים טובים+מזל = תמיכה וצמיחה
