האם ואיך לדבר עם בני נוער (עם דגש על "בני" ולא על "בנות")
עוד אונס קבוצתי מתפרסם בכלי התקשורת. הפעם בצפון תל אביב. זה גורם לתקשורת לעסוק בזה יותר. איכשהו זה גורם לנו להזדעזע יותר. זה לא הוגן אבל אי-אפשר להתעלם מזה. טיל הפוגע בתל אביב עושה יותר רעש מטיל הפוגע בעפולה או אשדוד. (חודש וחודשיים קודם גם שם התפרסמו 'אונסים קבוצתיים'). כמה ימים אחר כך, בסדנה שהעברתי לקבוצה של 15 בנים בכיתה ז', באחת מחטיבות הביניים בגוש דן, אני שואלת אותם האם יכול להיות דבר כזה גם בבית הספר שלהם. אחד אומר "לא, כי אנחנו טובים". רובם אומרים "כן". חלק שותקים. אני חושבת לעצמי "וואו, איזה מודעות. בטח יותר משל ההורים שלהם שלא מסוגלים להעלות כזאת אפשרות בדעתם".
בואו נדבר על 'אונס קבוצתי', אחד הדברים שהכי מפחידים אותנו. בגיל הנעורים יש לזה דינאמיקה זהה; קבוצה של נערים המנצלת נערה ש…
במאמרים שונים קראתי על מאפייני הנערה, "היא כזאת וכזאת מחפשת ככה וככה". אני לא רוצה לדון כאן בנערה, אלא דווקא בנערים. בדרך כלל יש אחד 'מנהיג' ועוד כמה נגררים, מצטרפים. מי הם? מה המאפיינים שלהם?
בסדנת כיתה ז', אני ממשיכה, ומציגה בפניהם 3 אפשרויות פעולה, בהנחה כי אירוע כזה קורה בסביבתם. (1) להצטרף. (2) לא לעשות כלום. (3) לדווח למישהו. "במה תבחרו?" אני שואלת אותם. מבחינתם, 'לדווח' שווה 'מלשנות'. זה הדבר הכי גרוע. אף אחד לא בוחר באפשרות זו. 5 בנים אומרים שלא יעשו כלום, כל היתר היו מצטרפים. את התשובות נתנו בסבב, כולם ענו, תעשו בעצמכם את החישוב כמה היו מצטרפים לאונס קבוצתי לו הייתה להם הזדמנות. הסדנה הסתיימה, ואני יצאתי משם, תוך שהייאוש משתלט עלי. מה עושים עכשיו? האם העשייה הזאת משפיעה בכלל? האם המאבק הוא בתחנות רוח?
אז מה זה בעצם ה'אונס הקבוצתי' הזה שאנחנו מזדעזעים ממנו ו/או מפחדים ממנו? במילים פשוטות זו 'הזדמנות'. בגיל הזה שבו מסתקרנים ממיניות, מגלים אותה ומתחילים להתנסות בה, יש הזדמנות, יש אחת שאיתה אפשר, ש 'נותנת'.
ואז נזכרתי בקבוצת בנים שניצלה מצב של נערה מאותגרת (בתקופתי קראו לזה 'מפגרת'), בתיכון בו למדתי, שהסכימה לקיים איתם יחסי מין. אף אחד לא דיבר, שום דבר לא קרה אחר כך, כולם המשיכו בחייהם הנורמאליים; הנערים הפכו להיות גברים נורמטיביים, הנערה – הייתה מאותגרת ונשארה מאותגרת קצת יותר.
בכל בית ספר היה, יש או תהייה ה 'נותנת'.
נותנים לכם, לא תיקחו?
ואז כשמתגלה העניין קוראים לזה 'אונס קבוצתי', ניצול מיני של מצב, של יחסי כוח לא-שוויוניים.
בתוך הבלבול המובנה של גיל הנעורים – איך מצליחים להבדיל בין מין הנעשה בהסכמה מודעת של שני הצדדים לבין ניצול מצב?
באחת מסדנאות ההורים שהעברתי, אמר אחד האבות "הגיע הזמן שנפסיק ללמד את הבנות שלנו איך להיזהר מתקיפות מינית ונתחיל ללמד את הבנים שלנו איך לא לתקוף מינית".
הורים, ואני בתוכם, חוששים מאוד שילדיהם יחוו חלילה אלימות כלשהי ואלימות מינית בפרט. לאורך כל ההיסטוריה חששו הורים לבנותיהם, בעת החדשה התחילו הורים לבנים לחשוש גם הם שבניהם יפגעו. והנה בא חשש נוסף והבלתי ניתפס מכולם – שהילד שלי יפגע. מחשבה כזאת היא כמעט בלתי אפשרית ואכן אנו רואים פעם אחר פעם את תגובות ההורים לילדים פוגעים – הכחשה גורפת.
אז איך ללמד בנים לא לפגוע? זה זמן שאני הולכת עם התהייה הזו. כשיש אפשרות לפעילות דינאמית ארוכת טווח ניתן לדבר על כבוד, רגישות, אחריות, לחץ חברתי ועוד כמה נושאים רלוונטיים מאוד.
כשאין את הפריבילגיה הזאת, אז הדברים הנאמרים צריכים להיות מאוד ברורים ונחושים. כולם רוצים להיות קולים (COOLים). על הרצף נמצא את הקולים באמצע, בצד אחד את החנונים ובצד השני את התוקפים. מתוך רצון להיום קול, מתוך החשש לצאת חנון, השילוב של סקרנות והזדמנות מוביל למקום של ה 'תוקף'. אז כעת אני אומרת לבני נוער "בגיל שלכם, אין מצב לקיום יחסי מין של יותר משניים, אתה והיא", "אם מזמינים אתכם להזדמנות של מין עם 'אחת שנותנת', דעו שזהו ניצול מיני", "אם אתם מצטרפים להזדמנות שכזאת, דעו כי אתם אנסים, גם אם לא התכוונתם".
"ומה לגבי אורגיות? האם אין מצב בכלל?" הם שואלים.
"אחרי גיל הצבא תוכלו לנסות לבדוק את העניין, לא לפני".
לא כולם מקשיבים לי, אני יודעת, אולם המציל נפש אחת (או אחד) כאילו הציל עולם ומלואו, לא?
ועוד רבה הדרך ועוד הרבה עבודה לעשות.
