המתנה שקיבלתי מאבא - הספר

מסע של דרך- ליאור גל כהן

ספרה של ליאור גל כהן – "סיפור של דרך או המתנה שקיבלתי מאבא" הוא סיפור מסע מורכב ומסקרן, הנע בין הקשרים אוניברסאליים להקשרים מקומיים השזורים זה בזה. שילוב מעגלי שבין מסע התבגרות ישראלי, מסע התבגרות נשי ומסע התבגרות חברתי. זהו סיפור התבגרותה של ילדה על רקע חיים בקיבוץ ובצל זיכרונות ילדות של מלחמות ואירועים ביטחוניים אשר כל כך מאפיינים את החברה הישראלית. במקביל יש כאן סיפור מסע התבגרות נשי השזור בחוויות אישיות ובמידה רבה גם אוניברסאליות של גילוי והגדרת זהות נשית ייחודית, אהבה ראשונה, חברויות למיניהם, חוויות מיניות, זוגיות ואימהות. אולם מעל (או מתחת) לכל מסתתר כאן סיפור מסע המחבר בין האישי לחברתי, מסע של ילדה שחווה תקיפה מינית במשפחה, שורדת וגדלה עד שהופכת פעילה חברתית אמיצה המתעקשת להשמיע את קולה ובמידה רבה לייצג קולן של נפגעות רבות.
מבעד לעיניה של הילדה- האישה המספרת את הסיפור, הופך הדיאלוג בין הסערות הפנימיות של קשיי ההתבגרות על רקע הפגיעה המינית ובין הסערות החיצוניות החברתיות ביטחוניות של המציאות הישראלית המתקיימות ברקע, לדיאלוג עשיר ומאתגר המאפשר לכל קורא/ת להתחבר ולהזדהות. ייחודו של הסיפור מתבטא אפוא ביכולתו לחרוג מהאישי ולהדהד ברמה החברתית הן את הסיפור הישראלי, הן את הסיפור של נשים בחברה גברית והן את הסיפור של תקיפה מינית שהוא במידה רבה סיפור אוניברסאלי המשותף לילדות ולילדים רבים, אך עדיין אינו נראה לעין. סיפור של "התעללות בעזרת ליטופים". במובן זה מאפשרת ליאור לקוראים הצצה אל תוך חוויה מורכבת, מטלטלת ומזעזעת מבלי להיגרר לתיאורים קשים שאינם ניתנים להכלה. היכולת לשתף בחוויות כאובות החורגות מחוויות ילדות שגרתיות וליצור אמפתיה תוך שמירה על גבולות של הכלה והתמודדות אינה מובנת מאליה. הדבר מתאפשר בין השאר מתוך הבשלות של המספרת וסגירת המעגלים שהיא יוצרת לאורך הסיפור ומוליכה את הקוראים מתחושות חוסר אונים, פחד, אשמה ובדידות לתחושות של העצמה, התמודדות ואף מחויבות לשינוי חברתי. במובן הזה הופך הסיפור לסיפור של התמודדות עם טראומה שאינה רק אישית כי אם חברתית, שאינה רק קשורה ל"הלם קרב של חיילים במלחמה" אשר כל כך מאפיין את החברה הישראלית, כי אם לחייהן של נשים רבות החיות כאן ומציאות חייהן שוזרת בין המצב הביטחוני- לאומי המעורער ובין היותן נשים החשופות לפגיעה וסקסיזם גם במרחבים הפרטיים והציבוריים הנחשבים בטוחים כביכול.
ניתן לראות בסיפור המסע האישי המוצג בספר גם הצעה עתידית לסיפור מסע חברתי. לא בכדי מגדירה ליאור את עצמה כ"מטפלת חברתית" במהלך הספר ובכך מייצרת מחדש את החיבור בין האישי לפוליטי (שכה מאפיין את הכתיבה הפמיניסטית). הטיפול המכוון אל הנפשי, ממקם את הפרט במרכזו, מייצג את הפניית הזרקור לעבר הסיפור האישי והתמודדות עמו. אולם הטיפול של ליאור אינו מכוון אל הפרט ה"חולה" כי אם אל החברה ה"חולה", היוצרת ומשעתקת את גילויי המחלה. כך היא מצהירה כי לא יתכן שינוי חברתי ללא חיבור לאישי, הפרטי והייחודי ומצד שני, הישארות בסיפור האישי, לא תצליח להוביל לשינוי חברתי. הספר הוא דוגמה מרתקת לשילוב מאוזן ומדויק בין האישי והפוליטי.
ה"סיפור של הדרך" אינו מסתיים, אלא נשאר פתוח ומזמין את הקוראים שוב ושוב להתמודד עם קונפליקטים לא פתורים כשאנו מלווים את הילדה המתבגרת והופכת לבת זוג, לאימא, לפעילה חברתית. הספר ממשיך וקורא לכל אחת ואחד להצטרף לדרך, לשנות, להתבגר, לפעול למען חברה טובה יותר.
ענבל וילמובסקי