זיכרון מודחק/מושתל – מושתק?

אני מצדיעה לכל מי שיש לה את הכוח להתמודד בהליך הפלילי.
ללכת למשטרה להגיש תלונה.
לשבת מול חוקר/ת ולענות על שאלות שממש לא מכבדות את פרטיות ומרחב האישי.
(כן, אני יודעת שהם חייבים לשאול את כל השאלות האלה).

לפתח ציפייה שיהיה עכשיו יותר קל.
לחכות שמשהו יקרה.
לקחת את הסיכון שאולי לא יאמינו.
לקחת את הסיכון שאולי יאמינו לי אבל לא בטוח שזה יספיק ל"גיבוש כתב אישום".

אני מצדיעה לכל מי שמתמודדת בהליך הפלילי.
שנורא רוצה לסמוך על הפרקליט/ה, השופט/ת, המערכת.
שמחכה את הזמן הזה שבין דיון לדיון, (כן, אני יודעת שהמערכת עמוסה)
שעוברת עוד דיון ועוד דיון – זמן בו החיים עוצרים מלכת, חלקית לפחות.
שמקווה כי אחרי שהכל יעבור יהיה קל יותר.

אני מצדיעה לכל מי שלא מוכנה לשתוק, אולם דבריה עומדים למבחן –
באמת היה או רק המציאה,
עברה עומד למבחן האם היה או לא,
זיכרונה עומד למבחן "המומחים" שיקבעו האם אלו אמיתיים או לא, מודחקים או מושתלים.
(כן, אני יודעת שככה עובדת המערכת).

אני מצדיעה כי לא הייתי שם אף פעם, לא היה לי כח לזה.
אני רוצה להתמודד, רוצה הכרה, לפעמים רוצה שייענש.
אפשר לעשות את זה במערכת אחרת?


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *